השאיפה להיות נורמלי

כתבתי לא מזמן על התחושה המלווה אותי לאורך חיי, התחושה שאני לא נורמלית, לא שייכת, לא מתאימה לסביבתי. כשהייתי ילדה זה מאד הפריע לי, ובמבט לאחור ממרומי גיל ארבעים והמון אני רואה שאפילו בשנות השלושים לחיי זה עדיין שיחק תפקיד, עדיין השפיע על ההתנהגות שלי – עד גיל שלושים ודי הרבה המשכתי להתלבש לפי צווי האופנה כדי להיראות "קוּל", וזה התחיל להיעלם לאט לאט רק כשהתחיל לכאוב לי הגב התחתון ונאלצתי להפסיק לנעול נעלי עקב. היום אני אפילו לא יודעת מה באופנה ומה לא, מה שאכפת לי בלבוש שלי זה: להרגיש בנוח, לא לחשוף יותר מדי, וללבוש דברים שכשאני לובשת אותם אני מרגישה שזו אני. ואני מרגישה הרבה יותר חופשיה – חופשיה מהצורך להתאים לסביבה, להיחשב "קוּל", להיות מקובלת…

ככל שאני מפנימה יותר ויותר את הידיעה שאלוהים אוהב אותי כמו שאני, כך הולך וקטן הצורך שלי להתקבל ע"י החברה שמסביבי.

מה שמזכיר לי שיחה בין חברות לפני כמה עשורים – היינו בסביבות גיל שש עשרה כשישבנו איזה יום על חוף הים ודיברנו, ומישהי מאתנו עקצה את חברתי א' על משמניה. אבל מה, לחברתי א' היה אז חבר, ולכן העקיצות לא הזיזו לה. אני זוכרת עד היום את התגובה שלה: "הוא אוהב אותי ככה" – זהו, זה כל מה שהיה נחוץ לה כדי לעמוד מול העקיצות והלעג, הידיעה שיש מישהו שאוהב אותה כמו שהיא.

כמובן הבעייה עם קבלת ערך עצמי דרך בני אדם אחרים היא שכידוע, על בני אדם אי אפשר לסמוך לחלוטין. יש אנשים שיותר סביר לסמוך עליהם, יש כאלה שפחות, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות מה יקרה, האם האיש שמבטיח לאהוב אותך לנצח לא יפגוש פתאום מישהי אחרת ויצהיר שבעצם מה שהרגיש כלפייך זה לא היה זה…. האם האשה שמנשקת את האדמה שעליה אתה דורך לא תבוא יום אחד ותגיד שהיא פתאום הבינה שהיא מבזבזת את החיים שלה והיא הולכת להגשים את עצמה באיזו קומונה על אי נידח… או סתם, קורה שאנשים שאוהבים אותנו פתאום מגלים משהו עלינו שהם לא ידעו/לא הבינו/לא הפנימו ופתאום הם מחליטים שבעצם אנחנו לא כאלה נפלאים בעיניהם. בסופו של דבר, אין אדם שבאמת יודע ממש ממש הכל עלינו – אפילו לעצמנו אנחנו לא מספרים את כל האמת!

רק אלוהים מכיר את כל אחד מאתנו מבפנים, לעומק, עם כל השריטות שלנו, עם כל הצדדים האפלים, הלא יפים, הדברים שקבורים אצלנו עמוק בתת-מודע כי אנחנו ממש לא רוצים להסתכל עליהם. הידיעה שהוא אוהב אותי – זה מה שנותן לי את הכוח לעמוד מול מה שאנשים אומרים ולהגיד: הוא אוהב אותי ככה. כמו שאני.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “השאיפה להיות נורמלי

  1. פינגבק: למה מסוכן להיות זיקית « מבט מזווית שונה

ומה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s